מכון "ספרא וסייפא" 19.01.2026 19:25 IL
בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה.
הכהן המשיח הרב אַהֲרֹן חֵרוּת שליט"א:
בני אל חי!
וַיִּתְּנֵהוּ יְהֹוָה לָאַרְיֵה וַיִּשְׁבְּרֵהוּ וַיְמִתֵהוּ כִּדְבַר יְהֹוָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ! (מלכים א הגה' כו')
וַחֲמוֹר וְהָאַרְיֵה עֹמְדִים אֵצֶל הַנְּבֵלָה (מלכים א' הגה' כח')
האוכל נְבֵלָה-וּ-טְרֵפָה:
אם מישראל, – כלב הוא! ואם, נביא יהוה, – סופו! – ארי אוכלו.
מכאן למדו חכמים: שוחט, המאכיל נבלות וטרפות לישראל, סופו – ארי אכלו!
רבי, בר רבי יהודה: ואף המזיד על מנת להכעיס – סופו ארי אכלו.
למהי נַפְקָא מִנַּהּ דרבי?! – וזוהי, נפקא מינה אַלִּבָּא דְכֻלֵּי עָלְמָא.
סופו?! – ארי אוכלו!!
רב דוב: ואף המבזה את הדיין (בפרהסיה!)
סופו?! – ארי אוכלו!!
תלמוד לומר: [דֹּב אֹרֵב הוּא -לִי-, אֲרִי בְּמִסְתָּרִים].(איכה ג' י')
וְכׇל הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ, וְלֹא יְזִידוּן עוֹד. (דברים יז' יג')
הגה יורה דעה הלכות שחיטה לנבחן [גרסת שינון מקוצרת]
"וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (דברים ד' ו')
אמנת בני אל חי לנבחן בהלכות שחיטה:
(יז' א') השוחט את הבריאה ולא פרכסה הרי זו מותרת. אבל המסוכנת, והוא כל שמעמידים אותה ואינה עומדת, אף על פי שהיא אוכלת מאכל בריאות, שחטה ולא פרכסה כלל, הרי זו נבלה ולוקין עליה. ואם פרכסה, הרי זו מותרת, וצריך שיהיה הפרכוס בסוף השחיטה, אבל בתחילתה אינו מועיל. כיצד הוא הפרכוס, בבהמה דקה ובחיה גסה ודקה, בין שפשטה ידה והחזירה או שפשטה רגלה אף על פי שלא החזירתה, או שכפפה רגלה בלבד, הרי זה פרכוס ומותר. אבל אם פשטה ידה ולא החזירה, הרי זו אסורה, שאין זו אלא הוצאת נפש בלבד. ובבהמה גסה, אחד היד ואחד הרגל, בין שפשטה ולא כפפה, בין כפפה ולא פשטה, הרי זה פרכוס ומותרת. ואם לא פשטה לא יד ולא רגל, ולא כפפה כלל, הרי זו נבלה. ובעוף, אפילו לא רפרף אלא בעינו, ולא כשכש אלא בזנבו, הרי זה פרכוס. (יז' ב') השוחט את המסוכנת בלילה ולא ידע אם פרכסה, הרי זו ספק נבלה ואסורה. (יז' ג') גדולי החכמים לא היו אוכלים מבהמה שממהרים ושוחטים אותה כדי שלא תמות, ואף על פי שפרכסה בסוף השחיטה, ודבר זה אין בו איסור, אלא כל הרוצה להחמיר על עצמו בדבר זה הרי זה משובח. (יח' א') השוחט בסכין בדוקה ונמצאת פגומה, הרי זה נבלה. אפילו נגע בעצם המפרקת, אין תולין שנפגמה בו אחר שחיטה, אלא חיישינן שמא בעור נפגמה ונמצא שחט בסכין פגומה, ואפילו בעוף. (יח' ב') שעור הפגימה כל שהוא ובלבד שתאגור בה כל שהוא, אפילו חוט השערה. (יח' ג') צריך לבדוק הסכין קודם שחיטה ואם לא בדק, לא ישחט, ואם עבר ולא בדקה תחילה, ואחר כך בדקה ומצאה יפה, שחיטתו כשרה. (יח' ד') סכין שתבדק בהולכה ולא הרגיש שיש בה פגם, וכשהחזיר אותה בהבאה הרגיש שיש בה פגם, וזו היא הנקרא מסוכסכת, אם שחט בה דרך הולכה ולא הביא, שחיטתו כשרה ואם הביא שחיטתו פסולה. והני מלי כשהרגיש בה קודם שחיטה. אבל אם מצא סכינו יפה קודם שחיטה, ואחר שחיטה מצא בה פגימה מסוכסכת ואמר, ברי לי שלא עשיתי אלא הולכה לבד, שחיטתו פסולה. (יח' ה') סכין שיש בה פגימות הרבה, אפילו כולן מסוכסכות, אפילו שחט בה בדיעבד, פסולה. דמתוך שפגימותיה מרובות חישינן שמא השיב ידו מעט ולא הרגיש. (יח' ו') סכין חדה שהושחזה, והרי אינה חלקה, אלא מגעתה כמגע ראש השיבולת שהוא מסתבך באצבע, הואיל ואין בה פגם שוחטין בה. (יח' ז') סכין שפיה חלק ואינה חדה, הואיל ואין בה פגם שוחטין בה, ואף על פי שהוליך והביא כל היום עד ששחטה, שחיטתו כשרה. (יח' ח') סכין שהיא עולה ויורדת כנחש ואין בה פגם, שוחטין בה לכתחילה. (יח' ט') בדיקת בסכין צריכה אבישרא ואטופרא ואתלת רוחתא, דהינו שמוליכה ומביאה על בשר אצבעו, ואחר כך מוליכה ומביאה על ציפרנו משלש רוחותיה שהם פיה ושני צדדיה, כדי שלא יהיה בה פגם כלל. ויבדוק לאט ובכונת הלב שלא יפנה לבו לדברים אחרים, וצריך לשנות הציפרן אחר קצת בדיקתה שמא נפגם הציפרן בחודה של סכין, ואולי יש פגימה בצדדין שלא ירגיש בה לפי שעוברת בתוך פגימת הציפרן. (יח' י') סכין שיש לה פגימה אסור לשחוט בה, אפילו אם מכון לשחוט שלא כנגד הפגימה, וביום טוב נוהגין התר לכרוך מטלית על הפגימה, כיון שאינו יכול להשחיזה, ואם הוא שעת הדחק, שאין לו הכנה להשחיזה, אפילו בחול מותר לשחוט על ידי כריכת מטלית על הפגימה. (יח' יא') השוחט בהמות רבות או עופות הרבה, צריך לבדוק בין כל אחד ואחד. שאם לא עשה כן ובדק באחרונה ונמצאת סכין פגומה, הרי הכל ספק נבלות ואפילו הראשונה. (יח' יב') אף על פי שבדק הסכין קודם שחיטה, צריך לחזור ולבדוק אחר השחיטה, והני מלי שהסכין לפננו, אבל אם נאבד, שחיטתו כשרה הואיל ובדקה קודם שחיטה. ואפילו שחט בה הרבה זה אחר זה. ואם נגע במפרקת של אחת מהן, יש להחמיר ולחוש לכל אותן שנשחטו אחר כך. (יח' יג') שחט בסכין בדוק, ונאבד קודם שיבדקנו אחר שחיטה ואחר כך נמצא והוא פגום, שחיטתו כשרה הואיל ויצא בהתר. וזה שנמצא פגום, אמור שיבר בה עצמות ולאו אדעתה, דאוקי סכין אחזקתה. (יח' יד') אם לא בדק הסכין ושחט בה, ונאבד אחר שחיטה, שחיטתו פסולה. במה דברים אמורים, בסתם סכין, אבל טבח שיש לו סכין מיוחד לשחיטה ומקום מיוחד שמצניעו שם תמיד, בחזקת בדוק הוא, ואם שחט בו בלא בדיקה ונאבד, שחיטתו כשרה. (יח' טו') השוחט בסכין בדוקה ואחר השחיטה שיבר בה עצמות דרך שבירה שלא בדרך הולכה והבאה ובדקה ונמצאת פגומה, שחיטתו כשרה, דאנו תולים שבשבירת העצמות נפגמה, וכן כל כיוצא בזה, כגון שנפלה על גבי קרקע קשה. ודוקא שראינו שנפלה על חודה, אבל מספקא אין תולין לומר שנפלה על חודה, ואם שיבר בה עצם המפרקת אפילו דרך שבירה, אין תולין בו מפני שהוא רך. (יח' טז') אם בדק הסכין אחר שחיטה והצניעה ואחר כך נמצאת פגומה, לית לן בה, דאמור בדבר אחר נפגמה או שיבר בה עצמות ולאו אדעתה. (יח' יז') טבח שלא הראה סכינו לחכם היו מנדין אותו, והאידנא נהגו למנות אנשים ידועים על השחיטה והבדיקה, ולהם מחלו חכמים כבודם כי הם זהירים וזריזים. והרבה צריך ישוב הדעת ויראת שמים לבדיקת הסכין. הלא תראה כי יבדוק אדם פעמים שלוש ולא ירגיש בפגימה דקה ואחר כך ימצאנה כי הכין לבו באחרונה, ובחינת חוש המישוש כפי כונת הלב. (יח' יח') הטבח צריך שיטול שכר מן הטרפות כמו מן הכשרות. (יח' יט') ראובן שאמר לשמעון: בדוק סכין זו, ובדקה שני פעמים מה-יב' שצריך ונתנה לראובן, וראובן היה הולך לשחוט ולקחה לוי מידו ומצאה פגומה. מעשיו מוכיחים עליו שהיה די לו באותה בדיקה ולפיכך מעבירין אותו. ואם נראים הדברים שהיה כעין שגגה ושהוא אדם כשר מחזירין אותו ובלבד שיקבל עליו שלא ישוב עוד לדבר כזה. (יח' כ') טבח שנמצאת פגימה בראש הסכין ואמר: זאת הפגימה מפני שאני מכסה דם העופות בראש הסכין וכשאני שוחט אני נזהר שאיני נוגע בפגימה, מעבירין אותו, וקרוב לומר שהכלים אסורים (יט' א') השוחט צריך שיברך קודם: אשר קדשנו במצותיו וצונו על השחיטה, ואם שחט ולא ברך, כשרה.(יט' ב') שחט בהמות וחיות ועופות, ברכה אחת לכולן. (יט' ג') שנים שוחטין שני בעלי חיים, יכול לברך הא' להוציא חברו, והוא שיתכון לצאת. (יט' ד') צריך ליזהר מלדבר בין ברכה לשחיטה בדבר שאינו מצרכי השחיטה, ואם דיבר צריך לברך פעם אחרת. (יט' ה') אם רוצה לשחוט הרבה, צריך ליזהר שלא לדבר בין שחיטה לשחיטה בדבר שאינו מצרכי השחיטה, ואם דיבר צריך לכסות דם שחיטה ראשונה ולברך פעם אחרת על השחיטה, אבל על כיסוי שני לא יברך. ויש אומרים דשיחה בין שחיטה לשחיטה לא הוי הפסק. (יט' ו') המברך על דעת לשחוט חיה אחת ואחר כך הביאו לו יותר, יכסה דם הראשון ויברך עליו, ויברך על השחיטה השניה ולא על הכיסוי. והני מלי כשהביאום לו קודם שברך על כסוי הראשונה. (יט' ז') היו לפניו הרבה לשחוט וברך על השחיטה ואחר כך הביאו לו עוד. אם כשמביאים לו האחרונות יש עדיין לפניו מאותם שהיו לפניו כשברך, אין צריך לחזור ולברך, ואם לאו, צריך לברך. ולכתחילה טוב ליזהר להיות דעתו בשעת ברכה על כל מה שיביאו לו. (יט' ח') היה שוחט חיה או עוף ודעתו לשחוט עוד, ושכח וכיסה וברך, כשחוזר לשחוט אין צריך לחזור ולברך על השחיטה שאין הכיסוי הפסק. (כ' א') מקום השחיטה בצואר בקנה לצד הראש משיפוי כובע ולמטה, והוא קודם שיתחיל הכובע לשפע ולעלות והינו שייר בחטי, והוא שבסוף הקנה למעלה יש בתוך טבעת הגדולה כמו שני גרגרים מגוף שחוסי ונקראים חטי, ואם שחט בתוך החטין ושייר מהם כל שהוא למעלה כשרה, שהרי שחט משיפוי כובע ולמטה, ואם לא שייר מהם כלום אלא שחט למעלה מהם, הרי זה מוגרמת ופסולה. ושעורו למטה עד ראש כנף האונא כשנופחין אותה ועולה למעלה עד מקום שמגיע ראשה בקנה, אז הוא המקום בעצמו שהיתה נוגעת כשהיתה חיה הבהמה והיתה רועה כדרכה כשתמשוך צוארה לרעות בלי שתאנוס עצמה למשוך צוארה ביותר. (כ' ב') ובושט, מתחילת המקום שכשחותכין אותו מתכוץ, עד מקום שישעיר ויתחיל להיות פרצים פרצים בכרס. שחט למעלה ממקום זה והוא הנקרא תרבץ הושט או למטה ממקום זה והוא מתחילת בני מעים, שחיטתו פסולה. ושעור תרבץ הושט שאינו ראוי לשחיטה למעלה בבהמה וחיה כדי שיאחוז בשתי אצבעותיו. ובעוף הכל לפי גדלו וקטנו ולמטה עד הזפק. (כ' ג') צריך השוחט שישחוט באמצע הצואר. ואם שחט מן הצדדין שחיטתו כשרה. והוא שהחזיר הסימנים ויודע שחתכם קודם שחתך המפרקת, כי הסימנים רכים ונדחים מן הסכין. והוא הדין לשוחט מן העורף. (כ' ד') טוב ליזהר למשמש בסימנים ולתפשם קודם שחיטה כדי שיזדמנו קודם בשר הצואר. וביונים נמצאים הסימנים בצדדים וצריך אמון ידיים וזהירות גדולה, שאם לא ימשמש בהם ויזמינם לפניו קודם שחיטה, קרוב הדבר מאוד לפשוע ולחתוך המפרקת קודם הסימנים. (כא' א') כמה הוא שעור השחיטה של הקנה והושט: השחיטה המעולה שיחתכו שניהם בין בבהמה ובין בעוף ולזה יתכון השוחט. ואם שחט רוב אחד מהם בעוף ורוב שנים בבהמה ובחיה שחיטתו כשרה, ובלבד כשימדדו אותו ימצאו שהנשחט הוא רוב. וכיון שימצאו שהנשחט יותר מחצי אפילו כחוט השערה דיו. (כא' ב') אם שחט בבהמה האחד כולו וחצי השני, ובעוף שני חצאי סימנים, פסולה. (כא' ג' – לא למבחן) (כא' ד') שחיטה העשויה כקולמוס או כשיני המסרק כשרה (כא' ה' – לא למבחן). (כב' א') בעוף צריך לשחוט הורידין או לנקבם בשעה שהוא מפרכס שעדין הדם חם, כדי שיצא ולא יתקרר בתוכו, ואם לא עשה כן לא יצלנו שלם, ואם צלאו שלם ישליך הורידין ויחתוך סביבם כדי נטילה שהוא כעובי אצבע. ואם בישלו שלם מחטט ומנקר החוטים. והשאר, אם יש בכל מה שבקדרה כדי לבטל הדם שבכל החוטין בס' מותר. (כב' ב') הבהמה אין צריך לנקוב הורידין בשעת שחיטה מפני שאין דרך לצלותה שלמה. אבל אם רצה לצלותה שלמה צריך לנקוב ורידיה בשעת שחיטה, ואם לא נקבם אסור לצלותה או לבשלה שלמה. (כג' א') כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו, ואלו הן: שהיה, דרסה, חלדה, הגרמה ועיקור. (כג' ב') שהיה כיצד, הרי שהתחיל לשחוט והגביה ידו קודם שיגמור השחיטה ושהה בין בשוגג בין במזיד בין באונס ובין ברצון ובא הוא או אחר וגמר השחיטה. ואפילו אמר השוחט: ברי לי שלא חתכתי כי אם העור, אין סומכין עליו כיון שיצא הדם. (כג' ג' – לא למבחן)(כג' ד'- לא למבחן) (כג' ה') אחר ששחט רוב אחד בעוף או רוב שנים בבהמה אין שהיה פוסלת. (כג' ו' – לא למבחן) (כד' א') דרסה כיצד, כגון שהניח הסכין על הצואר ודחק וחתך למטה כחותך צנון או קשות הרי זה פסולה. ואין צריך לומר אם היכה בסכין על הצואר כדרך שמכין בסיף וחתך הסימנים בבת אחת. (כד' ב') שחט בהולכה או בהבאה לבד. אם יש בסכין כמלוא צואר וחוץ לצואר כמלוא צואר, כשרה, ואם לאו פסולה, שכל שאין בו כשעור הזה אי אפשר לשחוט בלא דרסה, על ידי הולכה או הבאה לבד. ואם הוליך והביא, אפילו שחט באיזמל כל שהוא, כשרה. (כד' ג') שחט ב' ראשים כאחד בהולכה או בהבאה בלבד. אם יש בסכין כדי ג' צוארין, כשרה, ואם לאו יש לחוש ולאסור שתיהן. (כד' ד') שנים אוחזין בסכין ושוחטין, אפילו זה למעלה לצד הראש וזה למטה לצד החזה שאוחזין אותו באלכסון, כשרה, ולא חיישינן שמא ידרסו זה על זה. (כד' ה') היה שוחט וחתך כל המפרקת, כשרה. (כד' ו') כשאדם שוחט עוף ואוחז בסימנים בשתי אצבעותיו, צריך שיאחוז אותם יפה, שאם אינו אוחז אותם בטוב פעמים שיהיו נשמטין לכאן ולכאן ולא יכול לשחטן על ידי הולכה ובא לידי דרסה. ואפילו לא עשה דרסה אלא במשהו מן הושט, פסולה. (כד' ז') חלדה כיצד, כגון שהכניס הסכין בין סימן לסימן. בין ששחט התחתון כהלכתו מלמעלה למטה וחזר והוציאו ושחט העליון, בין ששחט העליון ממטה למעלה שלא כהלכתו, פסולה. (כד' ח') החליד את הסכין תחת העור או תחת צמר מסובך בצואר הבהמה או תחת מטלית הקשור בצוארה או שהמטלית מדובק בו בשעוה ושחט, שחיטתו פסולה. אבל אם המטלית פרוש על צוארה ושחט, שחיטתו כשרה. ויש מי שפוסל גם בזה ולכתחילה יש לחוש לדבריו. (כד' ט') צריך ליזהר כשאדם שוחט וחס על העור שלא יעשה בו קרע גדול ושוחט בראש הסכין ומתכסה מהעור. אמנם אם שוחט באמצע הסכין אין לחוש אם ראשו מתכסה בעור כיון שהסכין במקום ששוחט בו כנגד הסימנים אינו מכוסה. ויש מי שמחמיר גם בזה ויש לחוש לדבריו לכתחילה. (כד' י') אם לאחר ששחט רוב הסימנים החליד הסכין תחת מעוט הנשאר משניהם או מאחד מהם ופסקו, מותר. ויש מי שאוסר גם בזה וראוי לחוש לדבריו לכתחילה. (כד' יא' – לא למבחן) (כד' יב') הגרמה כיצד, זה השוחט בקנה למעלה במקום שאינו ראוי לשחיטה או שהתחיל לשחוט במקום שחיטה ושחט מעט והטה הסכין חוץ למקום שחיטה למעלה וגמרה שם. אבל שחט רוב חלל הקנה במקום שחיטה והטה הסכין חוץ למקום שחיטה למעלה וגמר שם חתיכת כל הקנה, כשרה. והוא הדין אם שחט רוב שנים בבהמה במקום שחיטה והשלים השחיטה בהגרמה או בדרסה, כשרה. ויש מי שפוסל בדרסה ויש לחוש לדבריו לכתחילה. (כד' יג'-יד' – לא למבחן) (כד' טו') עקור כיצד, כגון שנעקר הקנה או הושט מהלחי ומהבשר ונשמט אחד מהם או שניהם קודם גמר שחיטה. אבל אם שחט אחד בעוף או רובו ואחר כך נשמט השני שחיטתו כשרה. נשמט אחד מהם ואחר כך שחט את השני, שחיטתו פסולה. (כד' טז' – לא למבחן) (כד' יז') שחט אחד מהסימנים ונמצא השני שמוט ואין ידוע אם קודם שחיטה נשמט או אחר שחיטה הרי זו פסולה. (כד' יח' – לא למבחן) (כד' יט') שחט העוף כדרכו בהכשר ואחר גמר שחיטה מצא טבעת מהגרגרת שלם על הסכין, כשר. (כד' כ') השוחט תרנגול צריך ליזהר שידחק רגלו בקרקע, או יגביהנו שלא ינעץ רגלו בקרקע כדי שלא יעקור הסימנים. (כה' א') השוחט צריך שיבדוק בסימנים אחר שחיטה אם נשחטו רובן או שיראה בשעת שחיטה שהם שחוטין רובן, ואם לא ראה שרובן שחוטין אסור. ויש מי שאומר שצריך לראות שהם שחוטין במקום שחיטה בלא הגרמה. (כה' ב') הבודקים בנוצה לראות אם נשחט הרוב טועים הם. (כה' ג') נשחטה כראוי ובא זאב ונטל בני מעיה והחזירן כשהם נקובים, כשרה. ולא חיישינן שמא במקום נקב ניקב. (כו' א'-ב' לא למבחן) (כז' א') חתך מבהמה לאחר שנשחטה כראוי ועודנה מפרכסת אסור לאכול ממנה עד שתמות הבהמה. (כח' א') השוחט חיה או עוף צריך לכסות דמו. בין צדן עתה בין שהיו מזומנים בידו. (כח' ב') חיב לברך קודם שיכסה: אשר קדשנו במצותיו וצונו על כיסוי הדם בעפר. (כח' ג') כוי שהוא ספק חיה וכלאים הבא מבהמה וחיה צריך לכסות דמן ואינו מברך. ואין שוחטין אותם ביום טוב, ואם שחטן אינו מכסה דמן. ובלילה אם רשומו ניכר, יכסנו. (כח' ד') הבופלו, נהגו שלא לכסות דמו. (כח' ה') צריך שיהיה למטה עפר תיחוח וצריך להזמינו בפה, ויש אומרים שאינו צריך. (כח' ו') מכסה בידו או בסכין או בכלי אחר אבל לא ברגלו כדי שלא יהיו מצוות בזויות עליו. (כח' ז') שחט ולא היה עפר למטה, צריך לגרור הדם ולתנו בעפר תיחוח ולכסות עפר תיחוח עליו. (כח' ח') מי ששחט הוא יכסה. ואם לא כסה וראהו אחר חיב לכסות. (כח' ט') שחט מאה חיות או מאה עופות או ששחט חיה ועוף במקום אחד, כסוי אחד לכולם. (כח' י') השוחט ונבלע הדם בקרקע, אם רשומו נכר חיב לכסות. (כח' יא') כסהו הרוח, פטור מלכסות ואם חזר ונתגלה חיב לכסות. אבל אם הוא עצמו כסהו ונתגלה אינו חיב לכסותו פעם אחרת. (כח' יב') דם שנפל לתוך המים או מים שנפלו לתוך הדם, אם יש בו מראה דם חיב לכסות ואם לאו פטור. (כח' יג') נתערב הדם ביין אדום או בדם בהמה, רואים היין ודם בהמה כאילו הוא מים, ואלו נתערב במים כשעור הזה, היה בו מראית דם חיב לכסות. (כח' יד') שחט עוף או חיה ושחט עליו בהמה פטור מלכסות, אבל אם שחט בהמה ושחט עליה חיה או עוף חיב לכסות. (כח' טו') דם הנתז ושעל הסכין, אם אין שם דם אלא הוא חיב לכסות, וגורר אותו ומכסהו כדי שיתן עפר גם למטה. אבל אם יש שם דם אחר, אין צריך לכסותו, שאין צריך לכסות כל הדם. לפיכך אין צריך (להמתין) לכסות עד שיצא כל הדם. (כח' טז') השוחט לחולה בשבת לא יכסה. אפילו אם יש לו דקר נעוץ. ובלילה אם רשומו נכר יכסנו. ויש מי שאומר שאם היה לו אפר מוכן לכסות בו צואה יש לכסות בו הדם אפילו בשבת. (כח' יז') השוחט ונתנבלה בידו או ששחט ונמצאת טרפה, פטור מלכסות. וכן חרש שוטה וקטן ששחטו ואין אחרים רואים אותם, חזקת שחיטתן מקולקלת ופטורה מכיסוי. (כח' יח') השוחט, אף על פי שאינו צריך אלא לדם חיב לכסות. כיצד יעשה, נוחר או מעקר כדי שיפטר מכסוי. (כח' יט') צריך לבדוק הסימנים והסכין קודם הכסוי כדי שלא יבוא לידי ברכה לבטלה. (כח' כ') השוחט חיה לא יכסה עד שיבדוק הראה. ואם נמצאת ספק טרפה מכסה בלא ברכה. והוא הדין לכל פסול שהוא מחמת ספק, כגון ההיא דחיישינן שמא בעור נפגמה וכן כל כיוצא בזה. (כח' כא') מי שאין לו עפר לכסות לא ישחוט. (כח' כב') השוחט חיה ועוף ולא יצא מהם דם מותרין. (כח' כג') כל הדברים שהזרעים הנזרעים בהם מצמיחים הם בכלל עפר ומכסין בהם, ואם אינם מצמיחים, אם נקראו עפר מכסין בהם. (כח' כד') אין מכסין בעפר המדבר מפני שהיא ארץ מלחה ואינה מצמחת. (כט' א') שמונה מיני טרפות הן וסימנם: ננ"נ חד"ש ק"פ : נקובה, נטולה, נפולה, חסרה, דרוסה, שבורה, קרועה, פסוקה. ||| חזק. ||| עד כאן אמנת בני אל חי לנבחן בהלכות שחיטה.
סכין הרמ״א | מתכת: AUS10 | ידית: G10 | חדש!