פרקים בתולדות הערבים והאסלאם

{הגה: עבודת קודש}

הקדמה

ספר זה ראשיתו בשתי חוברות משוכפלות, אשר הוצאו לאור על-ידי לשכת היועץ לענייני ערבים, משרד ראש הממשלה, בשנים תשכ"א (חלק א' – 95 עמ') ותשכ"ב (חלק ב' – 218 עמ'), ונועדו לשמש ספרי לימוד לתלמידי המגמה המזרחית בבתי-הספר התיכוניים בארץ.

הצלחתן של שתי החוברות היתה למעלה מן המשוער. הן הפכו לספרי עזר באוניברסיטאות ונפוצו לא רק בחוגי המזרחנים, אלא גם – ואולי במיוחד – בקרב חוגים רחבים של הציבור המשכיל העוסק בשטחים קרובים לנושאים הנידונים ב"פרקים" אלה. יתר על כן, בביקורות הרבות שהופיעו בעתונות היומית והמקצועית חזרה והובעה הדרישה להוציאן לאור בצורת ספר מודפס, שכן הצורך בספר כזה מורגש היטב בספרות העברית המקצועית.

עתה הושלמה משימה זו ואנו מגישים לקורא העברי את ה"פרקים בתולדות הערבים והאסלאם" בצורה מורחבת ומתוקנת. י"א הפרקים, שהיו מצויים בהוצאה המשוכפלת, חוזרים ומופיעים כאן לאחר עיבוד נוסף. עליהם נוספו ארבע פרקים חדשים: פרק קצר על מוסד הח'ליפות באסלאם (פרק ה' מאת מ.ש.), פרק המתאר את מסעי הצלב בעיקר מנקודת-ראות של תולדות המזרח המוסלמי (פרק י', מאת ע.ס.), פרק המסכם את תולדות היהודים תחת שלטון האסלאם (פרק י"א, מאת ח.ז. ה.) ופרק כללי על אמנות האסלאם לתחומיה (פרק ט"ו, מאת מ.ר-א.). לספר נוספו מפות חדשות ושורה ארוכה של תמונות וציורים, וכן רשימה מעודכנת של ביבליוגראפיה עברית, נוסף על ההערות הביבליוגראפיות שבשולי הספר.

אולם על אף היקפו הנרחב של הספר כיום עדיין חסרים בו נושאים הראויים להיות נידונים בספר העוסק בתולדות האסלאם מראשיתו ועד נפילת בית-עבאס (1258). כך, למשל, חסר דיון מפורט בתקופת הפאטמים והממלוכים, בספרד המוסלמית ובסיציליה, בתולדות צפון אפריקה או הודו תחת שלטון האסלאם, או בתולדות הציוויליזציה והתרבות החומרית של האסלאם. כן יש נושאים רבים שהובאו בספר על דרך התיאור הקצר בלבד, בלא דיון מעמיק ומפורט, וזאת הן משום קוצר המצע והן משום שיקולים של טובת הקורא הכללי.

עריכת הפרקים השונים ליחידה אחת עוררה בעיות רבות. מצד אחד רצינו לשמור על אופיו המיוחד של כל פרק ועל דרך כתיבתו של כל מחבר. אולם מאידך ראינו חובה לעצמנו ליצור מן הפרקים השונים ספר, אשר ירוץ בו הקורא. אחידות זו הושגה בחלקה על-ידי כך, שהעורכת הוסיפה, כבפרקים המשוכפלים בעבר, דברי מבוא או סיכום לפרקים מסויימים או לקטעים מיוחדים בתוכם, לוחות עזר שונים, תרגומי מקורות, הערות הסבר בשולי העמודים ושאלות לחזרה לכל פרק בסוף הספר.

השתדלנו לאחד גם את דרכי המינוח והתעתיק וכן לכתוב את הספר כולו בכתיב מלא אחיד. אולם על אף המאמץ הגדול שנעשה בכיוון זה, ספק אם הגענו לאחידות מלאה (במיוחד במפות). קושי מיוחד היוותה העובדה, שלא יכולנו לנקד נ י ק ו ד מ ל א ו ח ו ז ר שמות ומונחים שונים. לעומת זאת הרבינו בהערות, המדריכות את הקורא אל מקומות שונים בספר הדנים בעניין אחד, אך לא עלה בידינו לצרף אינדקס למהדורה הנוכחית של הספר.

התעתיק הוא בדרך כלל תעתיק מילולי מדויק ורק בשמות או במונחים החוזרים פעמים רבות בספר נקטנו בהמשך הספר בדרך של כתיב מלא כגון: מוחמד, קוראן, סוּנה, תצווּף, אוּחוּד ועוד. מכמה מונחים החוזרים ונישנים השמטנו גם את סימני המרכאות. מילים ערביות שקיבלו צורת תארים עבריים הובאו גם הן בכתיב עברי מלא (כגון סוּנים, אוּמיים). עובדה זו הביאה אותנו לעתים להבחנה בין דברים דומים לכאורה ("בית אמיה" אבל "בני אוּמיה"). כך הבחנו גם בין התואר "חליף" הניתן בספר זה, בשל שכיחותו הרבה, כמלה עברית ללא גרש על ה-ח (מן השורש חלף – בא במקום), לבין המושג "הח'ליפות" שבוֹ השארנו את הגרש במקביל לשורש הערבי. כן הבאנו שמות, הנפוצים מאוד בעברית, בצורת כתיבתם המקובלת ולא על דרך התעתיק המדוייק (כגון: קהיר ולא אלקאהרה, עיראק ולא אלעראק, וכיוצא בהם), אך לעומת זאת הובא שם פחות שכיח, כמו מַוצִל, על דרך התעתיק המדוייק. מסיבות דומות השארנו שם ערבי, המופיע לעתים קרובות בספר, בצורתו הנומינטיבית, גם כשהוא מופיע כסומך (כמו, למשל, עַלִי בּן אַבּוּּ טָאלִבּ). רק במקרים שהשם מופיע ת מ י ד כסומך – השארנוהו בצורתו הנכונה מבחינת הערבית, כמו: אמַיַה בן אַבִּי אלצַלת. האותיות המיוחדות ללשון הערבית הובאו בהתאם לתעתיק המקובל (ראה הרשימה להלן). רק ביחס לאות אחת (צ') השתמשנו בתעתיק מיוחד (ד') כדי למנוע אי-הבנה בדרך ביטוייה מצד הקורא שאיננו שומע ערבית. קָמַץ מציין תנועה ארוכה, והוא מופיע תמיד לפני א, אך פַתַּח לפני א פירושו שהתנועה קצרה וה-א היתה צריכה להיות מנוקדת בשְוָא (מַארִבּ). "אַלִף מַקצוּרה" העתקנו בדרך כלל ב-א (כגון: "פתוָא"), אולם במילות היחס העתקנוה ב-י ("עַלי", "אִלי" וכדומה). השתדלנו לתת את "אל" היִדוּע הערבית בכל שם המקבל אותה בערבית (כגון אלבּּּצרה, אלוַליד), אך לא הגענו לאחידות מלאה בענין זה. כן לא ציינו אימתי יש לבטא את ה-ל שבצירוף זה ואימתי היא נבלעת בדגש שלאחריה, כיוון שלא יכולנו לציין דגשים אלא במקרים מועטים בלבד. בוודאי יש בכל אלה מן המקריוּת, שלא ראינו מנוס ממנה, ואין ספק שלא הגענו לביצוע אחיד ומושלם בכל חלקי הספר. אולם כוונתנו היתה להקל על הקורא ככל שניתן הדבר, מבלי לפגוע ברמתו המקצועית של הספר.

חובה נעימה היא לי להודות כאן לכל אלה, אשר סייעוני במלאכתי. רק אחדים מהם אוכל להזכיר, ובראשם את מורי ורבותי הפרופסורים ד.צ. ב. וש.ד. ג., אשר העמידו לרשותי את דבריהם והעשירו ספר זה בדברי תורתם ; את גב' מ. ר-א., אשר סייעתני רבות בבחירת התמונות לספר ; את מר מ. ש., אשר טיפל בבחירת המפות לספר זה והעיר הערות לעריכת הפרקים ההיסטוריים ג' וד' ; את גב' נ. ס. אשר סייעתני בעריכה מחדש של פרק י"ג ; את גב' י. ומר א.ש., אשר עמדו לימיני בתכנון ספר זה מחדש, ואת המו"ל, אשר טרח ועמל רבות על הוצאה נאה ומתוקנת של הספר.

תקוותי היא, כי הספר יקנה לקורא העברי ידיעות יסוד מהימנות מבחינה מדעית בדברי ימי האיזור בו אנו חיים ובעיקר בתולדות דת האסלאם ותרבותו הרבגונית ; כי יעמידנו על הקירבה המיוחדת והשפעת הגומלין המתמדת שבין היהדות והאסלאם ; וכי יעורר בו את הרצון להוסיף ולהעמיק בלימוד הנושאים הנידונים כאן. בדרך זו אולי גם יתרום הספר את חלקו לשיפור ההבנה שבינינו לבין שכנינו המוסלמים.

ח. ל-י.

האוניברסיטה העברית, ירושלים, אדר תשכ"ז.

{הגה: Ыыы-х глЮпая жЭнщина מלחמת ששת הימים פרצה בדיוק 56 ימים (פחות מחודשיים) לאחר שהסתיים חודש אדר תשכ"ז. בגולני אומרים: אישה טיפשה מטבח מיטה}

י.פ

פרק א (1)
התקופה הטרום-אסלאמית

ה"ג'אהליה"

בראשית המאה השבעית קמה בחצי-האי ערב דת הייחוד השלישית, היא דת האסלאם. התקופה אשר קדמה למאורע היסטורי זה מכונה בדברי ימי הערבים תקופת ה"גָ' א הִ לְ י ה". בראשית הדברים עלינו להבהיר את משמעותו של מושג זה.
תקופת ה"ג'אהליה" מופיעה בהשקפה ההיסטורית המוסלמית כתקופת האכזריות, המנהגים האליליים והקנאות השבטית. ה"גַ'הל" – ממנו נגזר המושג בו אנו דנים – מציין בדרך כלל בספרות הערבית הקדומה את תכונתו של אדם בלתי מרוסן ואלים ; ניגודו הוא ה"חִלם" – מכלול סגולותיו של אדם מאופק, מתון בהתנהגותו ומיושב בדעתו (1)

(1) על דברים אלה עמד לראשונה המזרחן היהודי הדגול י.ג. (1921-1850). קודם לכן מקובל היה לתרגם את המושג "ג'אהליה" כפשוטו – מלשון בּערוּת – דהיינו, תקופה בה לא ידעו הערבים את האמונה באל אחד.

אחד המוסלמים הראשונים תיאר במלים אלה את העבר הטרום-אסלאמי :

"בהיותנו אנשי ה"ג'אהליה" עבדנו אלילים, אכלנו נבלה, עשינו מעשי תועבה ; התנכרנו לשארי בשרנו והריעונו לבני חסותנו. החזק שבנו היה אוכל את החלש. כך היינו עד אשר שלח האלוהים אלינו שליח…"

בתוך התקופה הארוכה הכלולה במושג "ג'אהליה" נודעת חשיבות מיוחדת ל-100-150 השנים אשר קדמו להופעתה של דת האסלאם בצפון חצי-האי ערב. תקופה זו מהווה את הרקע הישיר להתפתחויות המכריעות של המאה השבעית והיא תשמש נושא לחלק העיקרי של דיוננו. עם זאת לא נוכל להמנע מתיאור קצר של ההתפתחות המדינית בחצי-האי בתקופות קדומות יותר. ניתן את דעתנו על ממלכות שבא וחִמיַר, אשר קמו בערב הדרומית, ועל סלע אדום ותדמור, אשר מילאו תפקיד נכבד בזירה המדינית של המזרח הקרוב במאות הראשונות לספירת הנוצרים.

דרום ערב: שבא וחמיר
ממלכת שבא היא אחת הממלכות הראשונות בדרום חצי-האי ערב (כלומר, באיזור תימן של ימינו), אשר על קיומה נודע לנו מכתובות עתיקות המופיעות בכתב ובלשון ערביים מיוחדים.
ראשיתה, כפי הנראה, במחצית המאה השמינית לפנה"ס. בירתה היתה העיר מַ א רִ בּ, הידוע במסורת הערבית בסכר הגדול שנבנה בקירבתה. כלכלת הממלכה היתה מבוססת על המסחר עם הודו וסין. סחורות המזרח הרחוק, ובעיקר תבלינים ובעלי חיים נדירים, הובאו לחוף עֻמָאן, ומכאן הלכו שיירות דרך מארב, מכה ופטרה, לעזה שעל חוף הים התיכון. שגשוגה של שבא נמשך עד שהסחר עם הודו נטש את הדרך היבשתית והחל להתנהל דרך ים סוף. שינוי זה הורגש במאה הראשונה אחרי הספירה וכתוצאה ממנו החלה שקיעתה של ממלכת שבא. רבים מתושביה נאלצו לבקש מקומות מגורים חדשים בצפון חצי-האי. המסורת הערבית מייחסת את ההתפתחות הזאת לשטפון שפקד את דרום-ערב כתוצאה מפריצת סכר מארב.
שקיעתה של ממלכת שבא פינתה את הדרך להווצרות מלכות ח מ י ר, אשר התקיימה עד ראשית המאה השישית. בימי מלכות זו החלו הנצרות והיהדות לחדור לערב הדרומית. הנצרות התבססה בעיקר באזור נג'ראן, ואילו היהדות נפוצה בשטחים נרחבים ועשתה לה נפשות אף בבית-המלוכה החמירי. ברבע הראשון של המאה השישית משׁל בחִמיַר המלך היהודי הנודע ד'וּ-נֻוָאס. (2)
הסכסוך הממושך בין מעצמות התקופה – פרס וביזנץ, היה הגורם העיקרי שהביא לירידת ממלכת חמיר. בעזרת בעלי בריתה החבשים ניסתה ביזנץ לתפוס חלקים מארץ תימן, ממנה תוכל לערוך ביתר קלות התקפה על פרס יריבתה. בין ד'ו-נואס לבין החבשים הנוצרים פרצו מלחמות, ובשנת 523 ערך המלך היהודי טבח בנוצרי נג'ראן. כשנתיים לאחר מכן כבשה חבש בעזרת ביזנץ את תימן. שלטון החבשים במקום נמשך כ-50 שנה. את בירתם הם קבעו בצנעא, בה נבנתה אחת הקתדראלות המפוארות של התקופה. בשנת 575 לערך השתלטו הפרסים על תימן. שלטונם הרופף באיזור נמשך עד השתלטות האסלאם על חצי-האי.

ממלכות ערביות ערב הופעת האסלאם

עוד בטרם הופיע נביא האסלאם, אשר הניח את היסודות לאימפריה האסלאמית האדירה שקמה לאחר מותו, עשו הערבים נסיונות שונים להקים ממלכות עצמאיות בנאות מדבר ובמרכזי מסחר, או באזורי-הספר של פרס וביזנץ ובחסותן. להלן נימנה אחדות מהן.
א. סלע אדום ותדמור. ב. אלחירה. ג. גסאן. ד. כִּנדַה. | -[יש להשלים]

חשיבותן של אלחירה וגסאן
בשתי הממלכות אשר את תולדותיהן סקרנו בקצרה היתה ניכרת השפעה נוצרית חזקה. הנוצרים באלחירה, אשר היוו חלק ניכר מן האוכלוסיה במקום, היו ידועים בשם "אלעִבָּאד". הם היוו את היסוד העירוני שבממלכה ונהנו מהשפעה מכרעת על ענייניה. בסוף המאה השישית קיבלה אף המשפחה השלטת את הדת הנוצרית. מכאן, שעוד בתקופה הטרום-אסלאמית היתה קיימת חברה ערבית, אשר לא היתה מבוססת על קירבת-דם ועל התיחסות לשבט אחד, כי אם על אמונה משותפת. תרבותה של אלחירה הופצה בדרכים שונות ברחבי חצי-האי. המסורת יודעת לספר על אנשים שלמדו באלחירה את מלאכת הקריאה והכתיבה הערבית, ולימדוה לאחר מכן לתושבי ערב. מיטב הכוחות התרבותיים מקרב הבדווים נמשכו לאלחירה. בחצרה חיו ויצרו משוררים כּטַרַפַה בן אלעַבּד, אלחָארִת' בן חִלְזַה, עַמר בן כֻּלְת'וּם ועוד. אף תרבות של גַסָאן ושׁליטיה הנוצרים עמדו על רמה גבוהה. ארמונות, בנייני ציבור ומרחצאות עמדו לרשות תושביה. גם בה פעלו אחדים מן המשוררים הערביים המפורסמים, כגון חַ סָ א ן בן תָ' א בִּ ת. משורר זה, שעתיד היה להיות משוררו של הנביא, תיאר בשיריו את פאר חצרה של גסאן ואת עושרה. אין ספק, שכוחן הפוליטי והצבאי של שתי הממלכות עשה רושם רב על ערביי המדבר. בעצם קיומן עזרו ממלכות אלו להכשיר את הקרקע מבחינה מדינית, תרבותית ודתית, להופעתו של מוחמד ולהצלחתו.

אלחג'אז ערב האסלאם
א. הערים. שלוש היו עריה העיקריות של אלחג'אז ערב האסלאם: מכה, אלמדינה (יַת'רִבּ) ואלטאיף. שתי הראשונות עתידות היו למלא תפקיד נכבד בעיצוב תנועת האסלאם בראשית צעדיה.
סביבתה של מ כ ה, אשר היתה החשובה שבערים אלו, לא התאימה לעיבוד חקלאי כלשהו. לפיכך היתה כלכלתה מבוססת על קשריה המסחריים ועל מעמדה כמרכז לעולי-רגל. העיר ישבה על דרך השיירות שהלכו בין הסהר הפורה והים האדום, ובמאה השישית היתה המרכז המסחרי החשוב ביותר בחצי-האי כולו. העובדה שהעיר היתה בבחינת מקום מקודש, שבו אסור להלחם, הגבירה את בטחון החיים והרכוש של הסוחרים הבאים אליה וסייעה לשגשוגה הכלכלי. היריד אשר נערך בקירבתה (בשוק עֻ כָּ א ט') ב"חודשים הקדושים" האסורים במלחמה, ואשר בו נפגשו בני שבטים שונים, היה למאורע כלכלי, חברתי ותרבותי בחיי חצי-האי.